Hard Copy

כל אחד מכיר את זה שבסרטים אמריקאים טיפוסיים תמיד יש את הסצנה ההיא, בה הגיבור מוזמן למשרד של הבוס הגדול במשרד, רק כדי לחטוף צעקות מהבוס – אדם שחור גדול מימדים וחם מזג – אשר יסתיים בשיא הבלתי נמנע "You're Fired". דונאלד טראמפ עשה מהמשפט הזה קריירה שנייה.

שבוע שעבר נחשפנו לשני סיפורים ויראלים שרצו יפה מאוד ברשת. אחת היה תוצר של המציאות, ואחד תוצר מדוקדק של הבנת קהל האינטרנט.

נתחיל מההתחלה. זהו סיפורה שלה ג'ני, עובדת אמריקאת שהערה לא במקום של הבוס שלה גרמה לה להתפטר מהעבודה. עד כאן הכל טוב ויפה, רק שג'ני בחרה לעשות זאת בצורה יותר פומבית מהמקובל.לאחר שהבוס של ג'ני קרא לה מאחורי הגב HPOA (שזה כמו כאש"י – כוסית אש שלא יאומן) היא החליטה להודיע על התפטורתה, עם לוח מחיק. בסדרה של 33 תמונות פירטה ג'ני את מכתב התפטרותה, שכולל גם חשיפת כמה סודות של הבוס עצמו, כמו מה הוא עושה כל היום במשרד (פארמוויל).

אלבום התמונות הופץ בין כל חברי המשרד, ואחד מהם השקיע והעביר את התמונות לאתר The Chive אשר מפרסם סיפורי רשת ויראלים בצורה יומיומית ומשם סיפורה של ג'ני פרס כנפיים והופץ בכל רחבי האינטרנט. ותודה לפייסבוק.

אממה, הנה הטוויסט – ג'ני לא קיימת.

כלומר, היא קיימת, אבל לא קוראים לה ג'ני, הבוס שלה לא העניק לה את התואר HPOA, בעיקר כי לא היה לה בוס. מדובר בשחקנית אשר נשכרה לצורך צילומי תעלול ויראלי שבוצע על ידי לא אחרים מאשר אנשי אתר The Chive בעצמם. האחים ליאו וג'ון רסיג, אשר מנהלים את האתר, התגאו במעשה, שהצליח למשוך הרבה יוניקים לכיוונם. "חשבנו על סיפור שיהיה לו אפיל לקהל שאנחנו מחפשים למצוא באתר שלנו". כך בעצם האחים הנדסו סיפור שכולל מרירות מהעבודה, הומור בריא, ונקמה מתוקה. תוסיפו לזה את העובדה שהפרזנטורית היא ממש כאש"י והרווחתם יצירה ויראלית לתפארת.

אז כן, אפשר להנדס קמפיינים ויראלים שירוצו מעצמם ברשת. אבל זה לא פשוט, בטח לא כשהמציאות יודעת ליצור את הסיפורים הויראלים הטובים ביותר. תשאלו את  סטיב סלייטר.

מי? אה, בואו נדבר על סטיב סלייטר, הידוע גם בכינויו: "הדייל העצבני".

סיפורו הויראלי של סלייטר אינו תוצר מדוקדק, אלא קורבן של הנסיבות (אם ככה אתם רוצים לקרוא לזה). סלייטר היה עד לאחרונה דייל אוויר בחברת ג'ט בלו. כמו כל דייל אוויר לפניו, גם סלייטר היה חשוף במסגרת תפקידו לשלל התנהגויות אנושיות נורמליות, או במילים אחרות, מניאקים הציקו לו נון-סטופ. ערב אחד, כאשר המטוס עליו עבד הגיע ליעדו, ביקש סלייטר מהנוסעים להשאר במקומם עד עצירתו המוחלטת של המטוס. אחת הנוסעים כנראה מיהרה מאוד לצ'ק-אין וסירבה להשמע להוראותיו של סלייטר. כאשר סלייטר ניגש אליה ודרש שתחזור למקומה, הנוסעת פשוט זרקה על סלייטר את המזוודה שלה.

סלייטר לא נשאר חייב, ניגש למערכת הכריזה, פתח ת'פה על כלל הנוסעים ואיחל להם אי אלו איחולים "מלבבים", לקח פחית בירה מהקבינה, פתח את דלתות החרום של המטוס, גלש על המגלשה המתנפחת וברח למכוניתו שהייתה במגרש החניה של המטוס. כל זה כשהמטוס עדיין נוסע על מסלול הנחיתה. וכך הפך סטיב סלייטר לאדם שהתפטר בצורה הכי מגניבה אי פעם.

פה לא מדובר במתיחה מתוסרטת, סטיב סלייטר הוא דייל אמיתי שנשבר לו הזין באמת ועשה דבר מאוד מגניב באמת, והכל היה מאוד מגניב בסיפור. סלייטר גם נעצר על ידי משטרת ניו ג'רזי אחר-כך, כי זו עבירה לפתוח דלת של מטוס בזמן נחיתה (למה הוא לא הקשיב לאזהרות של הדייל? אה…). בינתיים הוא במעצר, ואין לו מושג איזה כוכב הוא נהיה. מעמדו ככוכב נובע בעיקר מהאהדה הרבה לה זכה מהאינטרנט. בדומה לג'ני המפוברקת, גם סיפורו של סלייטר יצר הזדהות אדירה בקרב הקהל, אנשים ממורמרים בעבודתם העריצו את רוחו של סלייטר ואת פועלו. אפילו נוסעים במטוס עצמו הבינו את הלך מעשיו וצידדו בו. במעשיו הוא עשה את מה שהם פחדו לעשות, בתוספת הביזאריות של המקרה (למה הוא עוד טרח לקחת בירה מהקבינה?) אי אפשר להתפלא איך סלייטר הפך לכוכב ברשת. שאפו!

אבל באופן אישי, אני חושב שזו הייתה הדרך הכי טובה להתפטר אי פעם. סחטיין על הבחור

פוסט קצר אבל על קמפיין מאוד מגניב

בין קוראי הבלוג, אני בטוח שרבים וטובים כבר מכירים את קמפיין "הגבר שהגבר שלכן יכול להריח כמוהו" של Old Spice. אחד הקמפיינים המצליחים מהשנה האחרונה והמפורסמים והידועים בעולם. יש לקמפיין תפיסה נכונה של שוק הלקוחות (כלומר, משתמשי axe בהווה וOld Spice בעתיד), גישה נכונה למוצר (הומור בריא שלא מתייחס בזלזול לנשים, כמו אצל המתחרים) והצגה מעולה של המוצר.

מעל הכל, מי שבולט בקמפיין הוא הפרזנטור אייזעה – הגבר שהגבר שלכן יכול להריח כמוהו – מוסטפאפה, שקולו העמוק ושישיית הריבועים המרשימה שלו מובילות כל פרסומת של אולד ספייס בגאון. לאחר שצבר פופולאריות לאין קץ עם סדרת הסרטונים והפך לאושיית בידור לא קטנה, החליטו החבר'ה באולד ספייס לקדם את הבחור לצעד הבא. כעת הוא מדבר ישירות עם הגולשים באינטרנט.

החל מאתמול ערוץ היוטיוב של Old Spice התחיל להתמלא בקטעים קצרצרים ובהם אייזעה עונה לגולשים שהגיבו על הפרסומות ועל המוצר בפייסבוק, ביוטיוב או בטוויטר. מדובר בצעד הכולל לא מעט השקעה (יש בערוץ קרוב למאה סרטונים כאלו שעלו ב24 שעות האחרונות והמספר ממשיך לעלות בהתמדה) והרבה יצירתיות כי כל תשובה של אייזעה היא פרסומת מדליקה בפני עצמה.

הרעיון אדיר כי הוא גם מעודד התכתבות עם המותג, וגם מבטיח אופציה לפרס בתור תגובה, זה אחלה אינסנטיב שלא ממתג את המותג בתצורת "תן-קח-פרס" שלא מותגים עדיין מתעקשים לנקוט בה. כל הכבוד לOld Spice.

חייבים להודות, זה רעיון אדיר! ומאוד ממכר, נראה אתכם מפסיקים לצפות בסרטונים האלו אחרי שהתחלתם.

ההכרה בכוחו של האינטרנט ככוח חברתי היא דבר מובן מאליו, גם הכמיהה לכוח הנ"ל היא דבר שכולם מבינים ורוצים. השאלה היא איך משיגים אותו בצורה טובה ויעילה. ובכן, כמו בכל דבר אחר בחיים גם באינטרנט – כדי להיות מפורסם צריך לעבוד קשה, וצריך לשלם את המחיר – בזיעה! אבל בואו נשים רפרנסים לסדרות סבנטיז בצד. אנחנו פה כדי להעריך את הצד היפה של המרשתת.

כאמור, יצירתיות היא מפתח בהצלחה בתחום האינטרנט. ולמזלנו יש הרבה אנשים יצירתיים בעולם שמחלחלים להם לעולם הזה, גם בדרכים הפשוטות ביותר ולא בהכרח כוללות חתול. אחת הדוגמאות הכי פופולאריות היא יצירת סרטון Lip Dub.

Lip Dub (אין לזה שם בעברית – דיבוב שפתי?) היא פעולה בה המצולם מצליח להסתנכרן עם הנשמע, מבלי שהוא יהיה זה שמבצע את הלחן. היו קטעים כאלו עוד לפני ימי האינטרנט העליזים, אך החל מ2006 התופעה הנ"ל התחילה לתפוס תאוצה ברשת והיא מהווה אתגר יצירתי ללא מעט יוצרים. הראשון שהתעסק עם הLip Dub הוא גם זה שתבע את המונח – ג'ייק לודוויק, אשר ב2006 הקליט את עצמו שר באוזניות את השיר "Endless Dream", כאשר הגיע הביתה וניגן את השיר יחד עם הוידאו הוא גילה שהם מסתנכרנים בצורה כמעט מוחלטת.

Lip Dubbing: Endless Dream from Jake Lodwick on Vimeo.

וכך נולד הLip Dub ברשת. לפחות בצורתו הפורמלית והמוכרת תחת מונח זה. כי כמו שאמרנו עוד קודם, קליפים בהם אדם מסתנכרן עם השיר בשפתיו הוא סגנון שעוד היה קודם ליצירתו של לודוויק. קחו לדוגמא את Numa Numa - אותו בחור שמנמן ותגובתו נטולת הרסן לשירם המטופש של להקת או-זון מ2004, אשר הפך לכוכב אינטרנט כמעט שנתיים לפני שהקליפ של לודוויק צולם. אבל בכל זאת הקרדיט על המינוח הולך ללודוויק.

כמובן שבגרסתו של לודוויק מדובר בצורה נורא פשוטה ולא הכי יצירתית ליצירת Lip Dub. מדובר פה בלודוויק לבדו שהולך במסלול מאוד לינארי לאורך כל הקליפ. אך בהשראתו נוצרו מאות קליפים דומים, כאשר כל אחד מנסה להיות יותר יצירתי מקודמו.

כיום קליפ Lip Dub שמכבד את עצמו יכלול יותר מאדם אחד, יהיו כמה כוכבים בקליפ אשר יחלקו את הנטל. גם הסביבה והמסלול בו מתקיים הוידאו תופס יותר חשיבות וניתן למצוא קליפים שמנצלים את סביבתם היטב. יותר מכל, הקליפים הללו עברו מן הפן המוזיקלי המקובל לפן הבידורי, היום לעשות קליפ Lip Dub זו לא רק אומנות – זה אתגר!

הקליפ הכי מפורסם ברשת לסגנון הLip Dub נעשה שוב תחת שרביטו של ג'ייק לודוויק, הפעם בשביל החברים בCollege Humor ולצלילי השיר Flagpole Sitta של להקת הארווי דיינג'ר:

Lip Dub – Flagpole Sitta by Harvey Danger from amandalynferri on Vimeo.

כאמור, זירת ההתרחשות וריבוי המשתתפים מורגשת היטב, וכיף לראות כוכבי אינטרנט נוסח פאט קאסלס, שרה סניידר ואמיר בלומנפלד, שלא לדבר על השיר המקפיץ והכיפי להחריד. אבל אפילו הקליפ הזה נחשב לבוסרי בהשוואה ליצירות שבאו אחריו.

כאמור, Lip Dub הוא תחום מאוד תחרותי, כיוון שתמיד אפשר להוסיף עוד. עוד מקומות מעניינים לצלם בהם, עוד התרחשווית ברקע, עוד שיטות לתפוס את העין. היום ניתן למצוא כל מיני קליפים שכל אחד מהם אוחז בשיא כזה או אחר. נגיע לאחד כזה עוד שנייה.

אבל קודם, חשוב לציין עובדה מאוד מעניינת. 35% מהקליפים בז'אנר נעשים על ידי מוסדות אקדמאיים. קולג'ים ואוניברסיטאות נוטים להיות חממה ליצירת סרטוני Lip Dub רבים ומוצלחים. הנה, שימו לב לדוגמא ייצוגית מקולג' קאלוין:

LipDub at Calvin College from Rachel Kuyvenhoven on Vimeo.

אבל זה בסיסי בהשוואה לשיאנים. יש כמה קליפים בז'אנר שעיקרם היה להיות כמה שיותר גדול, כמה שיותר רחוק, כמה שיותר הכל. ויש כמה מאוד מפתיעים בתחום. שימו לב לקליפ הLip Dub הבא, שאוחז בשיא המשתתפים – 1,200 משתתפים! בקליפ אחד! וואו!

אה, וגם הם לומדים באוניברסיטה. אוניברסיטת ברצלונה ליתר דיוק. אדירים החבר'ה האלה. שימו לב שהמרכיב החשוב בכל קליפ Lip Dub הוא שהקליפ חייב להיות בטייק אחד. מה שלא משאיר מקום לטעויות. אם אחד מחברי הצוות מפשלים, אז כל הצילום צריך להתחיל מהתחלה, וזה לא פשוט להפעיל כמה עשרות אנשים (או אלף ומאתיים אנשים במקרה של הספרדים).

גם בארץ כבר למדו לעשות Lip Dub ויש לא מעט כאלו מתרוצצים ברשת (יש אחד של בית ספר לצרפתית בתל אביב, אבל אני שונא צרפתים אז אני לא שם להם לינק). מבין כולם, זה שנחשב לקליפ הLip Dub הראשון היה זה של בית הספר HIT בחולון, בסרטון של מגמת תקשורת חזותית. די מרשים בהתחשב לראשוניותו.

כפי שברור כבר לקוראים, הקליפים הללו הם בסיס פרסומי לא רע בכלל, זאת בזכות התפוצה הגדולה שלהם עקב הויראליות האדירה שטמונה בפוטנציאל שלהם. וכמובן שכבר מישהו חשב על להפוך את הLip Dub לקו ייצור פרסומות. כן, אפילו בארץ. שימו לב לפרסומת שרקחו בTheenk לשעוני Swatch בשיק אייטיזי צבעוני להחריד.

בניגוד לקליפ הזה, רוב המשתתפים בקליפים בסגנון Lip Dub עושים זאת לא מתוך אהבה לכסף, אלא מתוך אהבה להנאה. וכן, נראה כי מרבית הקליפים הללו, קשים ככל שיהיו, פשוט מהנים לעשייה כפי שהם מהנים לצפייה. וזה דבר מבורך בעולם האפל של האינטרנט.

קחו לדוגמא את החבר'ה האלה, אשר בחודש שעבר גייסו מאה חברים ליצור קליפ Lip Dub בדיזנגוף סנטר (שהוא הלוקיישן המושלם לקליפ בסגנון, עם סגנון הבנייה הגרוטסקי ויפייפיה שלו) לצלילי If We Ever Meet Again של קייטי פרי וטימבלאנד. הקליפ, שבוצע בצורה חובבנית בלבד, מופק בצורה מעולה ומציג איכות צילום מרשימות מאוד לז'אנר, שלא לדבר על תרנגול שחוטף מכות מנקניקיות ענקיות, שזה בפני עצמו ראוי לפרס.

הקליפ צבר כבר קרוב ל149,000 צפיות ונראה כי ידו נטויה. אפילו פרז הילטון נתן להם קודוס בבלוג שלו. אין ספק שזו קליפ אדיר שיזכה לעוד ים של צפיות לפני שיעלם בים היוטיוב. סחטיין.

ז'אנר הLip Dub תפס תאוצה ומתחרה היטב על תואר הז'אנר המוביל ברשת החברתית, לצד ז'אנרים כמו הפלאש מוב, או חתולים שעושים דברים שהם לא אמורים לעשות. וזה תענוג לראות שהאינטרנט, דווקא המקום שסובל מטענות כי הוא מדרדר אותנו חברתית ותרבותית, הופך בעצם לבמה ומפעיל אנשים להיות יצירתיים יותר, מרשימים יותר ואדירים מאוד. בין אם זה תמורת כסף, פרסום או תהילה, Lip Dub מספק את הסחורה.

ולחשוב שכל זה התחיל בכלל ממנו:

"כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מנצחת" הוא עוד משפט שהמונדיאל האחרון הצליח להפריך, יחד עם "איטליה תמיד נראית צעירה" ו"האמריקאים לא יודעים לשחק כדורגל עם הרגליים".

החודש האחרון הוציא מהארון את מיטב חובבי הכדורגל הסמויים שפשוט אינם מוסגלים לשמור בפנים את העובדה ש22 גברים רצים על הדשא עושה להם טוב (במובן ההטרוסקסואלי של המילה). אני מניח שבלא מעט משרדים קצב העבודה הואט משמעותית ב17:00 במהלך החודש.

אבל מעבר לכך שהמונדיאל הוא אירוע הספורט הנצפה בעולם (יותר מהסופרבול ומהאולימפיאדה) המונדיאל הוא מכרה זהב למשרדי פרסום. הספונסרים הכי גדולים בעולם שופכים ימבה כסף על פרסומות למונדיאל (ולא בכדי, אלו פרסומות שמשודרות חודש אחד וזהו) וכל חברה מנסה להתעלות על מקבילתה.

קוקה קולה, אחת מהספונסריות הראשיות של אירועי המונדיאל, פינקה בפרסומת מאוד מדוייקת שמדברת בדיוק על התובנה המשותפת לחווית המונדיאל ולמוצר שלה – שמחה רגעית משובחת. הפרסומת מתארת את המצאת ריקודי הניצחון של שחקני הכדורגל אחרי הבקעות, כאשר מי שנחשב לממציא הטרנד הוא רוג'ר מילה – שחקנה של קמרון. הרוח של הפרסומת תואמת הן את אירועי וחגיגות המונדיאל והן את רוח המותג של קוקה קולה ובכך יוצרת עבודת קד"ם נהדרת לשניהם.

פפסי, למרות שאינה ספונסרית של המונדיאל, בחרה אף היא לצאת בקמפיין לכבוד המאורע ולצורך העניין גייסה את כוכבי המונדיאל הנוכחים קאקה, מסי, לאמפרט, הנרי וכמובן – דרגובה (ככל הנראה כוכב הכדורגל האפריקאי הגדול ביותר של דורנו). פפסי, הלכה על נושא המקוריות בכדורגל והפגישה את כוכבי הכדורגל עם מעריציהם בזירה מאוד מאולתרת בלב היבשת השחורה. לא רעיון שלא ראינו בעבר, אבל הביצוע אכן מאוד חביב.

עוד חברה שאינה ספונסרית רשמית למונדיאל היא נייקי. זה לא מנע ממנה לצאת בפרסומת הכי מדוברת סביב המונדיאל, וללא ספק המוצלחת ביותר מבין כל הפרסומות לכבודו.

נייקי שפכו הון של כסף כדי להשיג את הבמאי אלחנדרו גונזלס איניאריטו (הבמאי של "בבל" ו"21 גרם") כדי שיביים עבורם את סדרת הפרסומות של המותג לכבוד המונדיאל. והוא הצליח לקחת את הסלוגן המפורסם בעולם – "Just Do It" ולחלוב ממנו תובנה אחת מאוד יפה שרלוונטית לכל כדורגלן במונדיאל – הכל תלוי על הקו, כל בעיטה וכל מהלך הם גורליים לא רק לך, אלא לכל המדינה אותה אתה מייצג, וזה למה אתה משחק, בשביל הגורל שלך. או במילים אחרות – "Write The Future"

גם כאן ישנו גיוס כללי של כוכבי המונדיאל, וויין רוני, כריסטיאנו רונאלדו, קאנאברו, רונאלדיניו וכמובן – דרגובה. אבל זה לא נגמר שם, לצורך הפרסומת גויסו גם הספורטאים המוכרים של נייקי כמו רוג'ר פדרר וקובי בראיינט, ובנוסף אליהם הגיעו לככב גם גאל גארסיה ברנל ואפילו הומר סימפסון(!).

ללא ספק, זו הפרסומת הכי מדוברת במונדיאל האחרון, ולא בחסד, זו באמת פרסומת מעולה.

הפרסומת של נייקי יצרה מצב מאוד לא נעים אצל המתחרה הגדולה שלה באדידס. לא רק שאדידס היא הספונסרית הראשית של המונדיאל, אלא גם שהיא מרכזת לא מעט ייחוס בתור מעצבת הכדורגל הרשמי של משחקי המונדיאל. הפרסומת של נייק הגיעה בזמן שהייחוס של אדידס הלך ברמת חשיפת הכדור ובעצם תקע את אדידס בלי תשובה הולמת לפרסומת של נייקי.

התשובה לפרסומת עטורת הכוכבים של נייקי הגיעה בצורת פרסומת מונדיאל, נטולת מונדיאל.
אדידס יצרה פרסומת הממוקמת ביקום של "מלחמת הכוכבים", ובתפקיד הראשי ניתן למצוא את הכדורגלנים האייקוניים דיוויד בקהם ופרנץ בקנבאוור, אבל גם את סנופ דוג, צמד הרובוטים שמהווים את הרכב הפרנץ' האוס – דאפט פאנק, איאן בראון ונואל גלאגר, הזמרת סיירה ואחרים… לא ברור מה ההגיון מאחורי הפרסומת או איך היא מתייחסת למונדיאל. יותר מכל נראה כי מטרתה הייתה להוות תשובה תחרותית לפרסומת של נייקי. השאלה היא האם ההשקעה הייתה שווה את זה?

המונדיאל, כמו הרבה אירועי ספורט אחרים, מוציא את המירב מהאדם, גם ברמה החיובית של אהדת נבחרת, קבוצה או ספורטאי אחד, גם ברמה הלאומית בה אנשים (לפחות אנשים מחוץ לישראל) מתאחדים יחדיו למען הקבוצה וברמה הקריאטיבית, כפי שפרסומות המונדיאל מציגות היטב.

וכן, לא כתבתי הרבה כי אני אוהד כדורגל מחוץ לארון

נ.ב קטן ומגניב. לכבוד המונדיאל יוטיוב צירפו כפתור קטן לפאנל הוידאו שלהם, הכפתור הוא בצורת כדורגל והוא נותן כבוד לכוכבת האמיתית והכי גדולה שיצאה מהמונדיאל הזה. אתם מוזמנים להיכנס לאתר ולבחור את הוידאו החביב עליכם ולנסות בעצמכם.

הפוסט הבא אינו על פרסום, הוא קשור בעקיפין לאינטרנט אבל הוא לא הנושא. הפוסט הבא בעיקר נועד להשלים את מה שרציתי לומר ולא הספקתי או יכולתי לומר אתמול בראיון לערב חדש בערוץ הראשון (אתם מוזמנים לפנות לתוכנית מתאריך 6/6/10 ולקפוץ לדקה 35:30). ואלו הם דברי:

הכל התחיל ביום שישי, כאשר הקלקסונז והGorilaz Sound System הודיעו על ביטול הגעתם לארץ, יממה לפני המופע. התחושה שהרגשתי בעת קריאת הביטול של צמד הלהקות הייתה אכזבה, לא כעס. לא יכולתי לכעוס כי בסופו של יום זו הזכות שלהם לבחור לבוא או לא. אבל נרשמה אכזבה מכך שידעתי בדיוק מה עומד מאחורי הביטול, ויסלחו לי הבריות, אבל לא הטורקים והאוניות היו בראש מעיינם של הלהקות הללו כאשר הביטול הנ"ל הוחלט.

בכתבות השונות סביב הביטול הופיעו שתי מגמות ברורות. האחת – מאושרת על הביטול ומברכת את כל עם ישראל "להתעורר" סוף סוף ולראות את עוולות הכיבוש. השניה – איחלו לקלקסונז, לGorilaz Sound System ולמר קוסטלו עוכרי ישראל רק מוות וכישלון ובכלל, למה אנשים לא מקשיבים יותר למושיק עפיה? אה?

סביב שני הקהלים הללו שאלתי את עצמי, איפה הקול שלי? אני לא מסכים עם אף אחת מהתגובות שפורסמו באותן כתבות. חיפשתי מישהו שאפשר לקרוא את מה שהוא כותב ולהנהן בהסכמה ולא מצאתי. גם בכתבות עצמן, אגב, לא מצאתי מישהו שמביע את העמדה שאני עומד בה. וזה הוביל אותי לפייסבוק.

ביום שישי בערב הקמתי את הקבוצה העומדת תחת ההצהרה "We support musicians who play for people – not governments". המשפט הנ"ל הוא ציטוט של כמה וכמה מוזיקאים שאמרו זאת בקול רם בהקשר הופעתם בישראל. ליתר דיוק, המוזיקאים לאונרד כהן, יוני וולף (סולן להקת Why) ודבנדרה בנהארט. כולם סיכמו את כל המנטרה שלהם במשפט אחד ויפה, ואותו אימצתי בחום.

הקבוצה אינה שלילית, היא המחאה החיובית היחידה שיכולתי לתאר לעצמי. במקום לקלל את אלו שבחרו לא לבוא, הקבוצה מהללת את אלו שכן. פלסיבו הם הדוגמא החיובית הבולטת התורנית כרגע, כאשר נראה כאילו הם היחידים מבין האומנים מחו"ל שניאותו לבוא על אף הקריאה לחרם תרבותי על ישראל. "אנחנו פלסיבו, ולנו יש ביצים כדי לבוא לישראל" כך הכריז בריאן מולקו בתחילת המופע, בהמשך הוא עוד יניף אצבע משולשת וילהיט את הקהל להכריז "Fuck The Governments". עוד לפני פלסיבו, עלה לבמה רמי פורטיס (בהופעה הכי טובה שלו שאני אי פעם ראיתי) וניסח את זה היטב – "לנו יש במה פתוחה, מי שרוצה להביע מחאה שיעלה על הבמה ויגיד את זה".

לא חסרות דוגמאות לאומנים סופר פוליטיים שבאו לארץ והעבירו את המחאה שלהם על הבמה (לאונרד כהן, בל וסבסטיאן, Rage Against The Machine, סול וויליאמס ועוד הרבה אחרים). אומן שבא לארץ עושה הרבה יותר תועלת לארגוני שמאל ממה שאתם חושבים, הם מעודד אותם להתאסף, הוא נותן להם הרגשה פתוחה של דעות שונות, הוא מקנה להם ביטחון במי שהם ובמי שהם מייצגים, והכי חשוב – הוא מכיר בקיומם. ובמדינה בה השמאל נהיה קצת Small, זה לא משהו מובן מאליו כל כך.

לפלסיבו יש ביצים להופיע. צילום: נמרוד סונדרס

הקבוצה הנ"ל אינה פוליטית, אני מאמין שלטובת הימין ולטובת השמאל אסור לסתום פיות. אם אומן מסוים מרגיש כי יש לו ביקורת כזו או אחרת על התנהלות השלטון, כמו שפורטיס הציע, שיבוא ויגיד. ופה מגיעה הנקודה העיקרית שלי נגד הביטול של הפיקסיז ודומיהם.

למעט אלביס קוסטלו, אשר הביע במלוא נחרצותו את התנגדותו להופיע בישראל (וזו, כאמור, זכותו) שאר המבטלים (קלקסונז, GSS, גיל סקוט הרון וסנטנה) עשו זאת רק לאחר פניות שונות של ארגונים פרו פלסטינאים כמו הBDS או PACBI, במקרה של סנטנה זה אפילו הגיע למצב של איומים על חייו במידה ויבוא. כך היה גם במקרה של פול מק'רטני ב2008 שבחר לבוא בכל זאת, ולפי איך שזה מגיע אלי ממקורות מוסמכים, כך גם היה במקרה של הפיקסיז.

כאמור, אין לי בעיה עם אומן שחושב אחרת עלי ועל ממשלתי, זה אפילו מקובל עלי במידה והוא בוחר להחרים את ישראל באופן כללי בעקבות זאת. אבל החרם הנ"ל לא מכיל אומנים שעונים על ההגדרות האלה. וזו גולת הכותרת של הפוסט הזה – הפיקסיז לא ביטלו כי אכפת להם מהפלסטינים – הם ביטלו כי ארגונים שונאי ישראל הכריחו אותם לבטל.

אין פה מסר פוליטי, או אפילו קריאה לשינוי. בואו נחשוף את זה עד הסוף. הרי בתיאוריה ביטול ההופעה עפ"י אותם ארגוני סולידאריות אמורים לקדם שינוי תפיסתי בישראל בנוגע למצבם של תושבי עזה. האמנם? הרי אלו שקוראים לחרם התרבותי בין כה לא הקשיבו למוזיקה של אותם אומנים מבטלים גם קודם והם בין כה משוכנעים שהמצב בעזה לא טוב. מבין הפוליטיקאים לא נראה לי שנוכל למצוא מישהו שיודע מי אלה הפיקסיז או שיהיה לו אכפת מה רוכשי הכרטיסים לפיקסיז חושבים. מבין אלו שכן רכשו כרטיס לפיקסיז, יש פה מישהו שיקום וילך להפגין בבלעין עכשיו? יש פה מישהו שעומד להפגין מול משרדי הממשלה? כנראה שלא. כלומר, בטח הם יתלוננו על זה יום, יומיים, חלק יאשימו את הפיקסיז עצמם ויפספסו את כל מטרת הביטול (לכאורה) ואחרי שבוע הכל יחזור לסדר היום הרגיל.

אז עם מה נשארנו בסוף? עם פוליטיקאים שלא אכפת להם מהביטול, עם מתנגדי כיבוש שהביטול לא אמור לשנות את דעתם, ועם רוכשי כרטיסים מאוכזבים שהם היחידים שבאמת נענשו מכל הנושא.

אה, והכיבוש עדיין קיים, אם מישהו תהה.

לסיכום, אומר רק דבר אחד ואתייחס גם למשהו שמתן כהן, נציג BDS  שהתראיין לצידי בתוכנית, אמר. חרם מוזיקלי לא משנה סדרי עולם, הוא לא מגיע לאנשים שהוא אמור להגיע והוא גם לא שולח מסר שהוא אמור לשלוח. החרם התרבותי המפורסם על דרום אפריקה וסאן סיטי משנות השמונים לא היה זה שהוביל לשחרור נלסון מנדלה. אנשים עשו זאת, לא מוזיקאים. האפרטהייד באפריקה בוטל בזכות אנשים שהאמינו במטרה מסוימת, לא בגלל שג'ון בון ג'ובי לחץ עליהם לשנות עניינים. מים מזיזים הרים, לא דינאמיט.